הכרה בפגיעת מרפק טניס כתאונת עבודה, באילו מקרים?


1 דקות קריאה

מרפק טניס המכונה גם טניס אלבו ודלקת של עלית העלי הצדי, היא פגיעה בזרוע הנגרמת כתוצאה משימוש יתר במרפק. הפגיעה מאופיינת בכאבים בעת מתיחת פרק כף היד, באזור שבו הגידים של שרירי הזרוע מתחברים אל הבליטה הגרמית בצד החיצוני של המרפק, כאשר במקרים מסוימים הכאב עלול להתפשט אל הזרוע ופרק כף היד.


מרפק טניס עלול להיגרם עקב פעולות חוזרות ונשנות במסגרת העבודה, פעילות ספורטיבית או פעולות בחיי היומיום. התופעה יכולה להיווצר עקב שימוש נמרץ ומאומץ באמה וביד, וגם כתוצאה מפעילויות שהמבצע אינו רגיל אליהן, כמו שימוש במקדחות, מברגים ופטישים כבדים.


מרפק טניס עלול להיגרם גם עקב עומס מוגבר על שורש כף היד, תנועות סיבוביות, יישור כף היד, עומס על השרירים והמרפק ועוד. כמו במקרים של הובלת משאות כבדים באופן לא בטיחותי, שטיפת רצפה בדרך מאומצת, כתיבה ממושכת על מקלדת ועוד.


הוכחת קשר סיבתי בין מרפק טניס לתנאי העבודה


במקרים מסוימים, מרפק טניס יכול להיות מוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי, לפי סעיף 26 לתוספת השנייה, כמחלת מקצוע המזכה את המבוטח בגמלה חד פעמית או בקצבה חודשית. ההבדל בין מחלת מקצוע לתאונת עבודה היא שהמחלה מתפתחת בהדרגה עקב חשיפה חוזרת ונשנית לגורמים מזיקים ושהות ממושכת בסביבת עבודה לא בטיחותית, לעומת תאונת עבודה שנגרמת ממקרה טראומתי חד פעמי.


הכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי במחלת מקצוע מקנה לנפגע עבודה זכויות שונות כולל דמי פגיעהלמשך 91 ימים עקב אובדן שכר או הכנסה, בתנאי שהנפגע אינו מסוגל לעבוד בעבודתו או בעבודה אחרת. בנוסף נפגע עבודה זכאי לקבל לטיפול רפואי ללא עלות עבור התקופה שתידרש לו בגין המחלה. עם זאת, כדי לממש את הזכויות כנפגע עבודה ולקבל פיצויים, העובד נדרש להוכיח שקיים קשר סיבתיבין מחלת המקצוע שנגרמה לו והעיסוק בעבודתו.


במקרה של נכות זמנית או קבועה עקב פגיעת מרפק טניס, כאשר הוועדה הרפואית קבעה אחוזי נכותבגין הפגיעה, הנפגע זכאי לתשלום קצבת נכות חודשית או מענק חד פעמי, בהתאם לשיעור הנכות שנקבעה לו. אם הוועדה קבעה נכות לצמיתות הגבוהה מ–9% ונמוכה מ–19% זכאי הנפגע למענק נכות חד פעמי. ואם נקבעה נכות לצמיתות בשיעור של כ-20% ומעלה הוא זכאי לקצבת נכות חודשית בהתאם לשכר שהרוויח לפני שהוכר על ידי ביטוח לאומי כנכה מעבודה.


הכרה בפגיעת מרפק טניס על רקע מיקרוטראומה


עובד העוסק בהרכבת מצננים, שתביעתו להכרה בפגימה שנגמרה לו במרפק טניס דו צדדי כמחלת מקצוע, נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי, פנה אל בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו והגיש תביעה להכרה כנפגע עבודה על רקע מיקרוטראומה ומימוש זכויותיו בהתאם.


על פי עובדות התביעה, התובע עבד במשך 11 שנים כמרכיב מצננים. במסגרת עיסוקו נדרש לעבוד עם מכשירים כבדים ורוטטים כמו פטישי אויר, מכשירי ארגון, מברגות ועוד, ובנוסף הוא נדרש להרים משאות כבדים, מעל 10 קילו, במשך עשר שעות ביום, חמישה ימים בשבוע.


בינואר 2016, הכיר המוסד לביטוח לאומי בתביעת התובע לקבלת דמי פגיעה בגין פגימת CTS דו צדדי. התובע ציין, כי מזה מספר שנים הוא חש בכאבים ובתחושת נימול בידיו ובכאבים במרפקים. ולהערכתה של מומחית ברפואה תעסוקתית מטעם התובע, הוא סובל מתסמונת תעלה קרפלית דו צדדית על רקע מיקרוטראומה וחשד למחלת מקצוע, ואף על פי חוות דעת של רפואית נותרה לו נכות קבועה בשתי ידיו כתוצאה ממרפק טניס דו צדדי.


המוסד לביטוח לאומי טען בכתב ההגנה, כי מצבו הרפואי של התובע הוא תוצאה של תחלואה טבעית וכי אין קשר סיבתי בין מצבו הרפואי בידיו לבין תנאי עבודתו וכי בכל מקרה השפעת תנאי עבודתו של התובע על מצבו הרפואי פחותה מהשפעתם של גורמים אחרים.


בית הדין נדרש להכריע האם קיים קשר סיבתי בין תנאי העבודה של התובע לבין הפגיעה במרפקים. לשם כך מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, אשר העריך על פי הממצאים כי קיים קשר סיבתי בסבירות של מעל 50%, בין המחלה שתוארה במרפקים לבין תנאי עבודתו של התובע.


עוד קבע המומחה כי הליקוי במרפק נגרם במנגנון טיפוסי של מיקרוטראומה, כלומר עקב אירועים תאונתיים זעירים שנגרמו תוך כדי עבודה ועקב תנאי העבודה על דרך של פגיעות זעירות המצטברות לכדי נזק המהווה ליקוי. ואף השפעת תנאי העבודה ואופייה על הליקוי ביחס לגורמים אחרים גדולה יותר באופן משמעותי.


לנוכח קביעותיו הברורות של המומחה, שלא השתמעו לשתי פנים, ונסמכו על התשתית העובדתית שהועברה לעיונו, ממצאים רפואיים שונים מתיקו הרפואי של התובע, ניסיונו וידיעותיו, הגיע בית הדין למסקנה כי יש מקום לקבל את התביעה לגופה. לפיכך התביעה להכרה במחלת מרפק טניס דו צדדי כתאונת עבודה התקבלה, והמוסד נדרש לשאת בהוצאות התובע בסך של 3,000 שקלים.